פסק-דין בתיק ת"א 30458/03

1.         הבנק הגיש תובענה לפי סדר-דין מקוצר נגד הנתבעים, בה דרש לחייבם בתשלום של כ-700,000 ש"ח. על פי הנטען בכתב התביעה, נטלו הנתבעים הלוואה לצורך רכישת דירה. ההלוואה הועמדה לנתבעים בשלהי חודש יוני 1989 וסכומה היה כ-103,000 ש"ח. אין חולק כי הנתבעים לא עמדו בתשלומים החודשיים. על כן, הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי וסכום החוב לעת הגשת התובענה הוא כ-700,000 ש"ח. הליכים משפטיים בהם נקט הבנק, העלו חרס.

2.         הנתבעים עתרו למתן רשות להתגונן. בקשתם נענתה במובן זה שהותר להם להתגונן בטענה כי התובענה התיישנה או שהבנק מנוע מלתבעם מחמת שיהוי. סעיפים 1-12 לתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן, מהווים כתב הגנה.

3.         העיון בכתב ההגנה מעלה כי לשיטת הנתבעים, העמיד הבנק התובע את ההלוואה לפרעון מיידי במכתבו מיום 22.3.94 והנתבעים נדרשו לסלק יתרת חובם (שעמדה על 189,900 ש"ח לעת ההיא), תוך 10 ימים.

4.         הצדדים הגישו סיכומים בשאלה אם אכן התיישנה התובענה, ולחלופין האם קיימא לן שיהוי, בגינו מנוע הבנק מלהישמע בתובענה.

            כאן המקום לציין כי אין חולק על כך שבשנת 1996 ננקטו נגד הנתבעים הליכי מימוש משכון (שנרשם על זכויותיהם החוזיות בדירה הנרכשת). בגדרי הליכים אלה נתמנה ב"כ הבנק לשמש כונס נכסים לשם מכירת הדירה. הנתבעים עתרו לבטל את מינוי הכונס, ולהכיר בזכותם לדיור חלוף או לדיירות מוגנת. בקשתם זו נדחתה ביום 13.1.98 תוך שנקבע כי יש לפנותם מן הדירה לאור סעיף 10 (ב) להסכם ההלוואה, בו ויתרו הנתבעים על זכותכם לדיור חלופי. הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ (בר"ע (ת"א) 1480/98). בקשתם זו נתקבלה ע"י כב' השופטת שטיין ז"ל, אשר קבעה כי במסגרת מימוש המשכון אין לראות את המערערים כמו שויתרו על זכויות העומדת להם מכוח היות הנכס הממושכן דירת מגורים. זאת, להבדיל מויתור על זכויותיהם לדיור חלוף או לדיירות מוגנת במסגרת רישום משכנתא. הבנק הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו (רע"א 4501/98) אלא שבקשתו נדחתה. בנסיבות אלה, לא נמשכו למעשה הליכי המימוש (הגם תיק ההוצל"פ לא נסגר).

5.         עמדת הנתבעים היא כי משהועמדה ההלוואה לפרעון מיידי ביום 22.3.94, החל מרוץ ההתיישנות מאותה עת ומכאן שתובענת הבנק התיישנה ביום 22.3.01. התובענה דנן הוגשה ביום 1.5.03, קרי: לאחר כ-9 שנים מיום הולדתה של עילת התביעה. על כן, יש לדחותה.

            לטענת הנתבעים, הליכי מימוש המשכון אינם מפסיקים את מרוץ ההתיישנות. זאת, מן הטעם שסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, אינו חל בנסיבות.

6.         מנגד, סבור הבנק התובע כי שעה שקויימה התדיינות בין הבנק לבין הנתבעים במסגרת הליכי מימוש המשכון בלשכת ההוצל"פ, נעצר מירוץ ההתיישנות לצורך הגשת התובענה הכספית דנן.

            טעמו של הבנק הוא כי משהגישו הנתבעים בקשה להכיר בהם כדיירים מוגנים, הרי עניין לנו בטענת "פרעתי". טענה זו משמעה כל טענה מסוג כלשהו הפוטרת את החייב מלמלא אחר פסק הדין. בטענת "פרעתי" דן ראש ההוצל"פ כאילו היה בית משפט (סעיף 19 (ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967). לעניין סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ראש ההוצל"פ יש לראותו כרשות שיפוטית ואילו הבקשה למימוש משכון יש לראותה כתובענה לצורך סעיפים 5 ו-15 לחוק ההתיישנות. הגשת תובענת מימוש (קרי: בקשה למימוש המשכון בלשכת ההוצל"פ) עוצרת את מירוץ ההתיישנות.

            מוסיף הבנק וטוען כי התובענה דנן הוגשה בתוך המועד. אף אם החל מרוץ ההתיישנות ביום 22.3.94 (מועד משלוח המכתב המעמיד הלוואה לפרעון מיידי), נעצר מרוץ זה למשך כ-28 חודשים (קרי: מיום 1.5.96 - מועד הגשת הבקשה למימוש המשכון ללשכת ההוצל"פ - ועד ליום 24.9.98 - מועד מתן פסה"ד ברע"א 4501/98). מכאן שלמעשה, התובענה דנן הוגשה כחלוף שש שנים ותעשה חודשים לאחר מועד הגשת בקשת המימוש.

7.         נתקשיתי לקבל את עמדת הבנק התובע. בקשת הנתבעים ללשכת ההוצל"פ בה עתרו להכרה בהם כדיירים מוגנים, אינה טענת "פרעתי". אין איש טוען כי הנתבעים חפצו להשיג קביעה לפיה פטורים הם מלמלא אחר פסק הדין (ופסק הדין בענייננו הוא המשכון הרשום על זכויותיהם החוזיות). האמנם סבור הבנק התובע שהנתבעים טענו שאין להתיר לבנק לממש את המשכון כל עיקר? היפוכו של דבר. הנתבעים ביקשו כי דירתם תימכר עת מובא בחשבון (לצורך קביעת שוויה) כי הם יוסיפו לגור בה כדיירים מוגנים. אכן, אפשר ושווי הדירה יפחת משמעותית עקב כך, אלא שרחוקה הדרך לומר כי עקב כך נתקבלה טענת "פרעתי" של הנתבעים. לו נתקבלה טענה זו - משמעותה הייתה שאין לממש המשכון כלל. לא מצאתי כל קביעה כזו בפסקי הדין שניתנו בעניין זה, הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון.

            הפועל היוצא מכך הוא שבקשת הנתבעים להכיר בהם כדיירים מוגנים - אינה טענת פרעתי וממילא לא דן בה ראש ההוצל"פ על פי סעיף 19 (ג) לחוק ההוצאה לפועל. מכאן אף מתבקשת המסקנה כי עמדת הבנק התובע בסעיף 24 לסיכומיו (כאילו הליך מימוש המשכון הוא בגדר תובענה לעניין סעיפים 5 ו-15 לחוק ההתיישנות מחמת כך שהנתבעים הגישו התנגדות להליך) - עמדה זו אין לה על מה שתסמוך. לשון אחר: הליך מימוש המשכון אינו עוצר את מרוץ ההתיישנות לצורך הגשת התובענה הכספית.

8.         זאת ועוד. הבנק סבור כי מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל עם קבלת מכתבו בדבר העמדת היתרה לפירעון מיידי (הוא המכתב מ-22.3.94), אלא רק עם הגשת הבקשה למימוש המשכון - קרי: 1.5.96. הבנק אף מוסיף וטוען כי בחוזה ההלוואה מתמשך, במסגרתו יש לבנק אופציה להעמיד את ההלוואה לפרעון מייד עם תחילת הפיגור, תביעת הסילוק מתיישנת בתום שבע שנים מיום התשלום האחרון לפי חוזה ההלוואה או מיום הגשת הליך המימוש ללשכת ההוצל"פ - לפי המוקדם.

            אף עמדה זו של הבנק נדונה לכשלון. לא נעלם הימני כי לפי חוזה ההלוואה אין הבנק חייב להעמיד ההלוואה לפרעון מיידי במקרה של פיגור. זוהי אמנם זכות הנתונה לו ומימושה הוא על פי שיקול דעתו. ברם, משהפעיל הבנק את שיקול דעתו ובחר לשלוח מכתב בגדריו העמיד הוא את ההלוואה לפרעון מיידי מחמת הפיגור בתשלום, שוב לא יוכל הוא, על פי נוחותו, להחזיר את הגלגל לאחור.

9.         המסקנה המתבקשת היא כי משהועמדה ההלוואה לפרעון מיידי ביום 22.3.94 (וזאת מתוך בחירת הבנק התובע) -  התיישנה תביעתו ביום 22.3.01, קרי: בחלוף שבע שנים. משהוגשה התובענה ביום 1.5.03, שוב אין מנוס מדחייתה.

            לפנים מן הנדרש, אציין כי לא ידעתי מדוע נמנע הבנק מהגשת תובענתו זו מייד עם מתן ההחלטה ברע"א ביום 24.9.98 ומדוע המתין הוא כארבע וחצי שנים מאותו מועד ועד הגשתה. תמיהה זו נותרה בלתי מוסברת, אך לכאורה אפילו היה לה הסבר, לא היה בכוחו לסייע לבנק.

            כאמור, התובענה נדחית מחמת התיישנותה.

ניתן היום, 24 ביולי 2005 (י"ז בתמוז התשס"ה), בהעדר הצדדים.